וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב. הוא עמלק, שנאמר (במדבר יג) עמלק יושב בארץ הנגב, ושנה לשונו לדבר בלשון כנען, שאם יתפללו ישראל לשם יתברך שיתן בידם הכנעניים לא יהא הוא בכללם. והנה ישראל נשמרו מזה שהתפללו סתם אם נתון תתן את העם הזה, ולא אמרו הכנעניים. דרך האתרים. ע"ד הפשט, המרגלים. ורוצה לומר כי כאשר באו המרגלים ועלו בנגב הרגישו בהם יושבי הארץ, ושמע בהם הכנעני הזה שהיה יושב הנגב ובא בדרך שהלכו הם עד שהגיעו למחנה ישראל, והוא דעת המתרגם. וע"ד המדרש דרך האתרים דרך התייר הגדול, הוא ארון ברית ה' הנוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה. וי"א שהוא סיחון מלך האמורי, ונקרא כנעני כי כל אמורי כנעני. ודרשו רז"ל מה שמועה שמע, שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וזהו שכתוב ויראו כל העדה כי גוע אהרן, א"ר אבהו אל תקרי ויראו אלא וַיֵרָאוּ שעד עכשיו לא היו נראין לאומות, שהיו מכוסים בענני כבוד. וכן במדרש תנחומא, כיון שמת אהרן נסתלקו ענני כבוד ונראו כאשה שראשה פרוע. ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבוב את ארץ אדום. לפי שלא נתנם לעבור בארצו וחזרו לאחוריהם שבעה מסעות, כמו שהזכירו רז"ל ממה שכתוב (דברים י) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן, וכי במוסרה מת והלא בהר ההר מת, אלא שחזרו והספידוהו שם.
כי אין לחם ואין מים. יש לתמוה והלא המן היה יורד להם בכל יום ויום, גם רבוי המים היה להם מנס הסלע שנתחדש להם עתה. אבל זו היתה תלונותם, אמרו הנה עניננו משונה אין לנו לחם ומים כשאר האומות כי שאר האומות אם היו זכאין או חייבין יש להם לחם לשובע ואצ"ל המים אבל אנו עיקר כל הנהגותינו ומאכלנו ומשתנו בענין מחודש כי אין לנו לחם ביום אחד לימים הרבה כשאר האומות שנפשם שבעה בספוק המזון שרואין בין ידיהם ועמהם, ואינו עמנו כי אם דבר יום ביומו, ואפילו המים שהן הפקר לכל העולם ואין לאדם מחיה זולתם כבר נסתלקו ממנו כשמתה מרים שנסתלק הבאר, ומאחר שכל ענינינו נמשכין אחר העונש והשכר הנה אנו מחודשים בהנהגה יותר משאר האומות. ועוד כי אותו הלחם הבא אלינו דבר יום ביומו לחם קלוקל הוא ועתיד הוא להתקלקל בבני מעים ונפשנו קצה בו, וכי יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא. וזו היא הדבה שהוציאו במן שהיה להם לכבוד ומעלה היו נותנין בו דופי, כי למעלת דור המדבר שהיו כמלאכי השרת היה המן בא להם דבר יום ביומו כדי שיהיו עיניהם תלויות תמיד אל ה' כענין שכתוב (תהלים קכג) הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם וגו', והענין היה להם להרגיל נפשם במדת הבטחון והאמונה בשם יתברך, ולפי שחטאו בהוצאת דבה נענשו בעונש נחש המוציא דבה, זהו שכתוב וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים, ודרשו רז"ל יבא נחש שאוכל מינין הרבה וכלם בפיו טעם אחד ויפרע מאוכלי המן שאוכלין מין אחד וטועמין מינין הרבה. ועוד שנענשו בעונש זה, כי הנחשים האלו שנענשו בהם היו הנחשים עצמן שהיו במדבר למינין הרבה, הוא שכתוב (דברים ח) המוליכך במדבר הגדול והנורא וגו', וכל ארבעים שנה לא נזוק בהם אחד מישראל, שהיה ענן אחד משבעה עננים לפניהם והורג נחשים ועקרבים שלא יזיקום, והיה הענן ההוא מיוחד לפלא הזה, ועכשיו בשנת הארבעים כשהוציאו דבה בדבר שהוא להם מדה טובה ומעולה שלח הקב"ה בהם את הנחשים השרפים, וזהו שלא אמר וישלח ה' בעם נחשים שרפים אלא הנחשים השרפים שבמדבר, כלשון (שמות ח) הנני משליח בך את הערוב, כלומר הערוב שבמדברות, כי לא היה בריאה חדשה לשעה אלא שכבר היו הנחשים והערוב במדבר. והיה מספיק הנחשים והוסיף את השרפים, קרי ביה השרופים, השורפים, ומפני שעד עכשיו היה הענן שורפם כדי שלא יזיקו לישראל ואז היו השרופים, וכיון שחטא ישראל היו הם השורפים. וענין בלחם הקלוקל לשון בזוי הוא, קל שבקלים.
ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך. בקשו מחילה ממשה והתודו על חטאתם, ומשה התפלל עליהם, שנאמר ויתפלל משה בעד העם, ומכאן למי שמבקשין מחילה ממנו שלא יהא אכזרי. וכן מצינו (בראשית כ) שהתפלל אברהם על אבימלך, וכן איוב (מב) בהתפללו בעד רעהו, ואם אינו מוחל נקרא חוטא שנאמר (שמואל א יב) גם אנכי חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם, והזכיר הכתוב שם בענין שמואל שאמרו לו ישראל חטאנו.
ויסר מעלינו את הנחש. היה לו לומר הנחשים, אבל הזכירו בלשון יחיד כי ירמוז לנחש שלמעלה, הוא הכח הממית הוא שר המדבר ששם דירת הנחשים השרפים, וזהו לשון מעלינו ולא אמר ויסיר ממנו כלשון (במדבר יד) סר צלם מעליהם, ומזה תבין (זכריה ו) וההרים הרי נחשת, שהזכיר הרב המורה בפרק עשירי, הוא ההר הגדול שעתיד להיות לפני זרובבל למישור.
עשה לך שרף. וכתיב ויעש משה נחש נחשת, הבין משה רבינו ע"ה כי רצון הש"י לעשות נחש אלא שלא רצה להזכירו בשם עצם שלו שהוא נחש לפי שהיה סבת החטא וגרם מיתה לעולם, ועל כן אמר שרף, הזכירו בשם תאר כי הוא בעל ארס שורף. ומה שהזכיר לך ולא אמר עשה שרף, כי אמר הש"י על מה שדברו כנגדו הריני מוחל להם בזכות תפלתך אבל מה שדברו כנגדך, עשה לך שרף צריך אתה לעשות מעשה בידים כדי שיתפרסם כמה קשה לפני מי שמדבר כנגד נביאי.
והביט אל נחש הנחשת וחי. הפך הטבע, כי הנשוך מסתכן בהביטו אל צורת הנושך, ועשאו משה מנחשת קלל שהוא מאדים דוגמת הנחשים השרפים. וכן נתרפא חזקיהו במריחת דבלת תאנים על השחין, ונמתקו מי מרה באותו עץ שהיה מר. והנה זה היה נס בתוך נס. גם בכאן שיתרפאו בהביטם אל צורת הנחש והיה נס בתוך נס, כי ידוע מחכמת התולדות בנשוכי הכלב השוטה אם יביטו למים יראה להם בו דמות הכלב או דמות המזיק וימותו, וכן הזכירו חכמי הרופאים בספריהם, ורז"ל הזכירו זה במסכת יומא פרק יום הכפורים כי כל נשוך מכלב כל תריסר ירחי שתא לא שתי מיא אלא בגובתא דנחשא, דילמא חזי ליה לכלבא ומסתכן. וכן הרופאים יזהירו מי שיזכיר בפני הנשוכים שם הנושך, כי נפשם דבקה במחשבה ההיא ולא תפרד ממנו עד שאפילו בשתן שלהם יראו דמות גורי כלבים. וכיון שענין זה אמת ויציב מנפלאות חכמת התולדה היה ראוי לישראל נשוכי הנחשים השרפים שלא יראו נחש ושלא יזכירוהו, כי אפילו הזכרון מזיק כל שכן הראיה, ולכך היה הענין הזה נס בתוך נס להסיר הנזק מהם במזיק ולרפאות החולי במחליא, וצוה הקב"ה למשה לעשות דמות שרף הממית אותם ואז יתרפאו, להודיע כי אין הנחש ממית אלא החטא, וכמו שאמרו אין ערוד ממית אלא החטא.
ויסעו בני ישראל ויחנו באובות. אמרו במדרש שנעשו אויבים למקום. ויחנו בעיי העברים שהיו מלאים עברה. ויחנו בנחל זרד, לא היה הנחל אלא מלא זרת ולא יכלו לעברו ל"ח שנה, וזהו שכתוב (דברים ב) ועברו לכם את נחל זרד , וכתיב (שם) והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמנה שנה. משם נסעו ויחנו מעבר ארנון, שנתרצה להם הקב"ה, עד כאן. ונראה לומר כי מה שנאמר נתרצה להם הקב"ה שכוון בזה לפי מה שאמר מעבר ארנון והיה ראוי לומר ויחנו בעבר ארנון, אבל אמר מעבר כי נסתלקה מהם אותה עברה שכל ל"ח שנה היו נזופין, לכך אמר שנתרצה להם הקב"ה. וכן מצינו שמיד בא הדבור למשה ואמר לו הקב"ה מיד (שם) קומו סעו ועברו את נחל ארנון, וכענין שכתוב באלה הדברים.
על כן יאמר בספר מלחמות ה'. על חניה זו ונסים שנעשו בה. בספר מלחמות ה' ספר היה בפני עצמו וכתוב שם מלחמות ה' בעבור יראיו. ויתכן שהיה מימות אברהם, כי ספרים רבים אבדו ממנו בגלות ואינם נמצאים אצלנו, כדברי נתן ועידו ודברי הימים למלכי ישראל ושירות שלמה ומשליו, כך פירש הרב ר'אברהם ז"ל. אז ישיר ישראל את השירה הזאת. ע"ד הפשט עיקר השירה הזאת על החללים של אמוריים שנמצאו בנחל ארנון ונתערב דמן עם מי הבאר, ומזה הזכיר למעלה את והב בסופה ואת הנחלים ארנון. ובאור הכתוב לפי דעתי על כן יאמר בספר מלחמות ה', בכלל חשבון מלחמת ה', ויהיה בספר מלשון ספירה כלומר מי שחושב מלחמות ה' והנסים הגדולים העצומים שנעשו לישראל ראוי שיחשוב בכללם את והב בסופה שהשמיד הקב"ה את העיר ששמה והב בסופה ובסערה ואת הנחלים אשר לארנון. ודרשו רז"ל את והב בסופה מה שנתן להם בים סוף, ואת הנחלים ארנון ומה שהפליא לעשות עמהם בנחלי ארנון, שאף כאן נעשו נסים גדולים, ומה הם הנסים, ואשד הנחלים שפיכת הנחלים דם, וזהו שתרגם אונקלוס (ויקרא ד) אל שפך הדשן, מישד קיטמא. והכוונה שנשפך שם דם האמוריים שהיו נחבאים שם, כי היו ההרים גדולים והנחל עמוק וקצר וההרים סמוכין זה לזה, אדם עומד בצד זה ומדבר עם חבירו בצד זה, והדרך עובר תוך הנחל, אמרו האמוריים כשיכנסו ישראל תוך הנחל לעבור נצא מן המערות ונהרגם בחצים ובאבני בלסטראות, כיון שבאו ישראל לעבור נזדעזע ההר על האמוריים כשפחה היוצאת להקביל פני גברתה, ונתקרבו ההרים זה אצל זה, ונכנסו אותן שדים באותן בקעים והרגום, ואבדו כל האוכלוסין כשם שאבדו אוכלוסי ים סוף, ולכך הקיש הכתוב את והב בסופה ואת הנחלים ארנון, וזהו שאמר אשר נטה כלומר שהצור נטה ממקומו ונקרב לצד מואב ונדבק.
ומשם בארה. משם בא האשד אל הבאר, הוא הסלע שהזכיר למעלה, והבאר היה מעלה דם ההרוגים וישראל רואים נקמה זו ואיך הקב"ה נלחם בשבילם והורג בשונאים, והם אין יודעין בזה כלום עד שהבאר הזה הודיעם ומיד אמרו שירה, ומה שירה אמרו, עלי באר ענו לה, ולשון השירה נמשך עד תשלום הפרשה עד הישימון.
באר חפרוה שרים. הם משה ואהרן, וקראם שרים ונדיבי העם כי הם חפרוה וכרוה במשענותם שהכו במטה. ולפי שהשוה הכתוב שניהם בחפירתה לכך הוצרך להזכיר במחוקק, והוא משה, ולומר כי אחר שנסתלק הבאר במיתת מרים לא חזר אלא בזכות מחוקק.
וממדבר מתנה. ומן המדבר שהוא ארץ ציה וצמאון נתנה לנו מתנה גדולה כזו, והיא מתנת הבאר, ומן המתנה הזו באו לנחלי ארנון שנעשו שם כל הנסים הגדולים. וכן כל לשון השירה הוא ספור חסדיו של הקב"ה וטובותיו שהגדיל לעשות עם ישראל. ומנחלי ארנון באו לבמות, כלומר למלחמות סיחון ועוג שהיו מלכים אדירים וקראם במות, ומבמות הגיא עד ראש הפסגה הנשקפה על פני הארץ שהיא כולה יליל ישימון אין בו נחל אחר כי אם זה.
וע"ד המדרש אז ישיר ישראל את השירה הזאת, היה לו לומר את השירה הזאת לה', ושיזכיר גם כן שמו של משה כשם שמצינו בשירת הים, אבל מפני שלקה משה על ידי הבאר הזאת ובשבילה נגזר עליו שלא יכנס לארץ לכך לא נזכר שמו של משה בשירה זו, לפי ששירה זו ספור שבחים של באר וכיון שנענש משה על ידו איך ישבחנו, אין אדם מקלס לספקלטור שלו, ומתוך שלא נזכר שמו של משה לא נזכר שמו של הקב"ה. משל למה הדבר דומה, למלך שזמנוהו לסעודה אמר אם אוהבי שם אני הולך שם ואם אין אוהבי שם איני הולך.
וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל ומנחליאל במות, ומבמות הגיא. ר' יהודה אומר מן המדבר זכו ישראל שנתנה להם תורה ע"י משה שנאמר (שמות לא) ויתן אל משה, וממתנה נחלו עבודה זרה ואמרו אלה אלהיך ישראל, ומנחליאל במות ומשנחלו עבודה זרה בא מות שנאמר (במדבר יד) במדבר הזה יתמו ושם ימותו, ומבמות הגיא שנרמז לאותו צדיק שיקבר בגיא שלא יכנס לארץ, הוא שירמיה אומר (ירמיה ב) ראי דרכך בגיא, כך דרשו במדרש תהלים (תהלים ה) למנצח אל הנחילות.
ובתנחומא וממדבר מתנה, אם אדם משים עצמו הפקר ביגיעת התורה כמדבר שהוא הפקר לכל נתנה לו תורה במתנה שנאמר וממדבר מתנה, וכיון שנתנה לו במתנה נחל אל שנאמר וממתנה נחליאל, וכיון שנחל אל עולה לגדולה, ואם הגיס דעתו הקב"ה משפילו שנאמר ומבמות הגיא, ואם חזר בו הקב"ה מגביהו שנאמר (ישעיה מ) כל גיא ינשא.
וע"ד הקבלה אז ישיר ישראל את השירה הזאת, השירה כמו התפלה ממשיך הכוונה במחשבתו ממעלה למטה, כך היחיד או הרבים האומרים שירה ממשיכין הברכה ממעלה למטה.
ודע כי שיר"ה בגימטריא תפל"ה, וכתיב (תהלים מב) יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי, שירה כתיב. ואמר את השירה הזאת כבר ידעת מהו זאת, כי זאת נאצלת מזאת, וזהו שאמר תפלה לאל חיי אומרה לאל סלעי, וזהו סוד הכתוב (איכה ב) קומי רני בלילה, עם המלכות ידבר הזאת לראש אשמורות, כי לא אמר בראש. ובעלי הפשט שלא ידעו זה הוצרכו לומר כי הלמ"ד במקום בי"ת. עלי באר ענו לה, יתחיל ממטה למעלה כדי להעלות המדה העשירית אל מקום מוצאה ואח"כ ממשיך הברכות משם וממשיך והולך ממעלה למטה, וזהו שאמר עלי באר ענו לה כלומר עלינו לשבח המדה הזאת ולומר לה עלי באר, וקרא המדה הזאת באר לפי שהיא מקבלת כח מכלן ונאצלת מהן, כי כן הבאר בית קבול למים ולכך ימשילנו תמיד בספר הבהיר לכסא וכלי, ואומר שם למלך שהיה לו כסא, למלך שהיה לו כלי נאה ומבושם. ומזה הזכיר ומשם בארה בתוספת ה"א, והיא ה"א אחרונה שבשם. וענין עלי באר התעלי אל המקום אשר נחצבת ממנו. חפרוה שרים, החכמה והבינה. נדיבי העם, הגדולה והגבורה והתפארת, הם אברהם יצחק ויעקב שנקראו כן שנאמר (תהלים מז) נדיבי עמים נאספו. במחוקק זה צדיק יסוד עולם. במשענותם, הנצח וההוד. הרי כל הבנין נרמז בלשון השירה הזאת כמו שנרמז בשירת הים. וממתנה נחליאל, אמרו בספר הבהיר אל תקרי נחליאל אלא נחלי אל, אלו השבעה דאקרו נחל. וממתנה היינו המוח, כלומר החכמה שכל השבעה נאצלים ממנה, והנחלים האלה הולכים אל הים דרך יסוד, וצריכין הם להעלות ולקבל ולשאוב שפע מן המקור העליון שקראו במות וכן בתרגום רמתא. והוא שהזכיר הנביא ע"ה (חבקוק ג) רום ידיהו נשא, והוא הסגולה שאחר הזרקא, כי הזרקא רמז לעשירי המתעלה אחר הסגולה שהיא למעלה מן הכל, ולכך הסגולה שלש נקודות והיא למעלה מן התיבה, וזהו סוד (תהלים קלה) כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו, כי היו"ד עם קוצו והה"א היא הסגולה. ומבמות הגיא, כי אחר שעלו לשאוב הם מריקים הגיא אותו אשר בשדה מואב, אל תקרי מואב אלא מאב, אותו שנאמר עליו (בראשית כו) עקב אשר שמע אברהם בקולי, והכוונה על מדת החסד שהיא ראשית המדות, ולכך אמר ראש הפסגה. וזהו באור הכתוב (תהלים קלג) כשמן הטוב על הראש, כנה השפע בשמן הטוב ואמר שהוא מורק על הראש הוא הבמות והסגולה, והשפע ההוא יורד תחלה על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו ממש. ונשקפה על פני הישימון, על פני השמים ומתרגמינן שמיא, והענין כי בהתברך המדות בקבלת שפע הברכה מלמעלה מתברך עולם הנפרדים והשמים וכל צבאם.
כי עז גבול בני עמון. גבולו חזק ותקיף, ומהו החוזק, התראתו של הקב"ה שאמר לישראל אל תצורם. וז"ש כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו עד ארנון, למדך הכתוב כי חשבון משל מואב היתה, ומפני שלא היו ישראל רשאין להלחם עם מואב ממה שהזהיר הכתוב (דברים ב) אל תצר את מואב, לפיכך הודיענו כי סיחון לקחה מהם וישראל ממנו, דכתיב (יהושע יג) וחצי ארץ בני עמון, ולקחוהו מיד האמורי שלקחוהו מתחלה מיד בני עמון. ומה שאמר הכתוב (דברים ב) על עמון ומואב שלא יתן הש"י מארצם לישראל עד מדרך כף רגל, כלומר הארץ שהיתה אצלם באותו עת, וזה שאמרו רז"ל עמון ומואב טהרו בסיחון, כלומר הוכשרו לישראל בסיחון כי באה להם בהיתר מיד סיחון, ולכך הוצרך הכתוב להזכיר דברי המושלים בעבור חשבון שלקחו ישראל, כי כן אמר הכתוב וישב ישראל בכל ערי האמורי בחשבון ובכל בנותיה. ורז"ל הזכירו הפלגה על גבורת מלך סיחון ועל תוקף עיר חשבון, והוא שדרשו רז"ל אילו היתה חשבון מלאה יתושין אין כל בריה יכולה לכבשה, ואילו היה סיחון בבקעה אין כל בריה יכולה לשלוט בו, ואין צריך לומר שהיה סיחון יושב בחשבון גבור גדול ושרוי בעיר מבצר. וזהו שהזכיר למטה לסיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון, ודרשו בו למה נקרא שמו סיחון שהכל מסיחין בגבורתו. וגם בבנו של סיחון אמרו רבותינו ז"ל שהיה גבור גדול, והוא שדרשו ויכו אותו ואת בניו, בנו כתיב, שהיה לו בן קשה ממנו.
על כן יאמרו המושלים. הבודים משלים מלבם, והם היו בלעם ובעור אביו, על דעת רז"ל, כי היו נושאים משלים בעתידות והיו אומרים באו חשבון, שלא היה סיחון יכול לכבשה הלך ושכר את בלעם וקללו, וזה שאמר בלק (במדבר כב) כי ידעתי את אשר תברך וגו'. תבנה ותכונן, בשם סיחון להיות עירו. ודרשו רז"ל בפרק המוכר את הספינה (ב"ב עח) על כן יאמרו המושלים אלו המושלים ביצרם, באו חשבון באו ונחשוב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה, אם אתה עושה כן תבנה ותכונן, תבנה בעוה"ז ותכונן לעוה"ב, עיר סיחון אם משים אדם עצמו כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה, מה כתיב בתריה כי אש יצאה מחשבון, תצא אש ממי שמחשבין ותאכל את מי שאינן מחשבין. ולהבה מקרית צדיקים שנקראו סיחון דכתיב (שופטים ה) והולכי על דרך שיחו. אכלה ער מואב זה שמהלך אחר יצרו כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה. בעלי במות ארנון אלו המגיסין דעתן, דאמר מר כל המגיס דעתו כעובד ע"א. ונירם, אמר רשע אין רם. אבד חשבון, אבד חשבונו של עולם. עד דיבון, המתן עד שיבא דין. ונשים עד נפח, עד שתצא אש שאינה צריכה נפוח. עד מידבא, עד שתדוב נשמתן, ואמרי לה עד דעבד מאי דבעי. כי אש יצאה מחשבון. רמז לאנשים שקשרו בחשבון על מלכה.
אכלה ער מואב. שם מקום, כמו (רות א) מבית לחם יהודה.
אוי לך מואב. קללהו שימסר בידו. כמוש. שם אלהי מואב. נתן בניו. הנותן נתן בניו. פלטים. פליטי חרב, כלומר בורחים. או נתן יחזור לכמוש, יאמר הכתוב כי היה עם מואב עובד לכמוש אלהיו, בונה במות ובוטח בו יותר מכל עם, כענין שכתוב (ישעיה טז) והיה כי נראה כי נלאה מואב אל הבמה וגו', וכתיב (ירמיה מח) ויצא כמוש בגולה, ולכך היו המושלים אומרים דרך לעג כי כמוש נתן בניו פלטים ובנותיו בשבית כמו שנקראו עמו, וכן כתיב (מלאכי ב) ובעל בת אל נכר, כן פירש הרמב"ן ז"ל.
ונירם. אמר משה כאשר ירינו אותם אבד חשבון עד דיבון, ונשים עד נפח אז היתה שממה כל הארץ. או יהיה ונירם לשון ניר, שאמר והניר שלהם הוא ניר חשבון אבד.
אל תירא אותו. לא היה ראוי למשה שיירא מזרוע בשר, כי כיון שהשכינה עמו מה יעשה לו אדם, והלא הנביא מזהיר לישראל (ישעיה נא) מי את ותיראי מאנוש ימות, כי יראת בשר ודם לצדיק הירא את ה' מפחיתות הנפש, ומשה עצמו יזהיר לישראל (דברים לא) אל תיראו ואל תערצו מפניהם, (שם א) לא תערצון ולא תיראון מהם. אבל נתירא ממנו מזכות שידע לו מענין אברהם, והוא שדרשו רז"ל במסכת נדה פרק האשה שהיא עושה צרכיה (דף סא) מכדי סיחון ועוג אחי הוו מפני מה נתירא מעוג ולא נתירא מסיחון מתשובתו של הקב"ה אתה מכיר מה בלבו של אותו צדיק, אינו אומר אל תירא אלא למתירא, מלמד שנתירא משה שמא תעמוד לו זכות אברהם, שנאמר (בראשית יד) ויבא הפליט ויגד לאברם העברי, ואמר מר זה עוג שפלט מן המבול. והנה החכמים ז"ל סוברים בעוג זה שהוא אותו עוג של מבול ושהגיד לאברהם והאריך ימים רבים.
ויש שפירש שעוג זה אינו אותו של אברהם עצמו אבל היה ממשפחתו ומזרעו, ומשה נתירא ממנו שלא תעמוד לו זכות אבי אביו שהיה בזמן אברהם. ולפי זה כשאמרו כאן סיחון ועוג אחי הוו אם הכוונה אחים ממש מן האב והאם היה לו למשה להתירא מסיחון ג"כ כי גם הוא ראוי ליטול חלק בזכותו של עוג אבי אביו, אבל היו אחים מן האם, ועיקר זרעו של עוג הפליט לא נשאר אלא בעוג זה שהוא ממשפחתו ועיקר זרעו מן האב, ועל כן נתירא משה מעוג ולא נתירא מסיחון. אבל אנו אין לנו אלא מה שקבלו חז"ל בעוג זה שהוא ממש אותו עוג של אברהם.
וכן אמרו במדרש תנחומא ויבא הפליט ויגד כוונתו היתה כדי שיצא אברהם ויהרג, נתן לו הקב"ה שכר רגליו וחיה כל אותן שנים, ומצד אחר גבה ממנו שנפל ביד בניו, וכשבא משה לעשות מלחמה עמו נתירא ממנו, אמר אני בן ק"כ שנה וזה יותר מת"ק אלולא שהיה לו זכות לא חיה כל השנים הללו, א"ל הקב"ה אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו, אתה בידך הרגהו ועשית לו כאשר עשית לסיחון, עד כאן.
ויש לדעת כיון שסיחון ועוג אחים היו קודם המבול ועוג לבדו הוא שפלט ואנו רואין שלא נצולו כי אם שמונה שבתיבה, אם כן סיחון זה מהיכן יצא והיאך היו אחים שאמר עליהם אחי הוו.
וראיתי במדרש סיחון ועוג בני שמחזאל היו שהיה מבני האלהים, ושמחזאל בא על אשתו של חם סמוך לכניסתה לתיבה, וסיחון נולד בתיבה, ולכך שמש חם בתיבה כדי לחפות על אשתו. ולדעת רז"ל נצטרך לומר בסיחון שגם הוא האריך ימים כעוג אחיו, ואריכות הימים של כל אחד היתה סבה לסבה ידועה מבעל הסבות יתברך, ומי יודע מחשבות השי"ת. ומה שאמרו בפרק הרואה (דף נד) מחייה בקרסוליה וקטליה, ירמוז כי משה בטל זכותו ושכר פסיעותיו, וכמו שפירש הרב הגדול מורי ר"ש נ"ר בפירוש ההגדות שחיבר. נמצאת למד שלא היתה יראתו של משה רבינו ע"ה על כחו וגבורתו ועל גובה קומתו, רק מזכותו, שהרי רצונו של הקב"ה אינו דבק באדם לפי הגבורה והכח כי אם לפי הזכות, שכן אמר הכתוב (תהלים קמז) לא בגבורת הסוס יחפץ לא בשוקי האיש ירצה, רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו.
